הצבת גבולות היא אולי האתגר המרכזי ביותר בחינוך ילדים. היא הופכת לקריטית במיוחד כשהילד משתמש באלימות, בין אם הילד מרביץ או משתמש באלימות מילולית. המפתח להתמודדות יעילה עם כל גבול מתחיל ביכולת לעמוד במילה שלנו. העצה של מדריכות הורים היא להימנע מאיומי סרק ובזמן אמת לא להיכנע או לרחם רק כדי להשיג שקט זמני. כמו בכל גבול, גם מול אלימות, עלינו להיות עקביים. חוקי הבית לא ישתנו בהתאם למצב הרוח שלנו ורמת העייפות שלנו. חוסר עקביות מבלבל את הילד וסודק את הגבולות.

כמובן, כשהילד עייף או חולה סביר שהוא יכעס ויתרגז מהר יותר. התפקיד שלנו כהורים הוא להכיל את התגובה שלו גם במצבים האלה אבל לא לוותר על הגבול שקבענו. אנחנו מבינים למה הילד מרביץ, אנחנו לא כועסים עליו, אבל אנחנו עדיין מקפידים על הכלל ש"אין אלימות בבית." 

מה עושים כשילד מרביץ?

כאשר הילד מרביץ, התגובה המיידית חייבת להיות עצירה פיזית של האלימות. אם הוא מרביץ לאחד הילדים האחרים בבית, צריך להפריד בין הצדדים המעורבים ולהציב כל אחד בפינה משלו. את ההפרדה צריך ללוות באמירה "כשתרגעו, אם תרצו, נשמח לדבר". חשוב להקפיד לא להיכנס לתפקיד ה"שופט" שמנסה לברר מי התחיל. כל ילד רוצה שאבא ואמא, שהם הסמכות העליונה בבית, יהיו בצד שלו ויסכימו איתו שבאמת נעשה לו עוול והוא הצודק. כשההורים מתיישבים על כס השופט, הם מייצרים - בלי כוונה - רווח משני לאלימות.

💡 חלק ממדריכות ההורים ממליצות לא לשלוח ילד לחדר לבד. לפי העצה שלהם, כששולחים את שני הצדדים לפינה משלהם, רצוי שזה יהיה במרחב בבית שבו כרגע כולם נמצאים, אבל עם מרחק אחד מהשני. 

איך להתמודד עם ילד מרביץ כחלק מטנטרום? כשהוא משתולל ולא מפסיק להרביץ, ההמלצה היא לאחוז בילד ב"חיבוק דב". גב הילד מופנה לבטן ההורה ככה שהוא לא יכול להרביץ להורה - ולהחזיק אותו כך עד שיירגע, גם אם הדבר ייקח הרבה זמן. אם צריך, אפשר להכנס איתו לחדר סגור ושקט. בזמן הזה, המסר צריך להיות קצר וחד: "אצלנו לא משתמשים באלימות". חשוב לדעת שכל ניסיון לנהל שיח או להסביר הסברים בזמן שהילד בשיא הטנטרום הוא חסר תועלת. הילד אינו פנוי להקשבה ולא מסוגל לנהל דיון.

 לאחר שהרוחות נרגעו - ורק אז - אפשר לנהל שיח מעבד. בשלב זה ההורה משקף לילד שהרביץ את מה שקרה ומציע חלופות להתנהגות.

עד גיל 4 - אחרי שילד מרביץ, הפרדנו והרוחות נרגעו, הדגש הוא על מתן אופציות אחרות. כלומר, מה כן מותר לעשות, "כשאנחנו כועסים אפשר להרביץ לכרית" או "כשאנחנו כועסים אפשר לבוא לספר לאמא" ופתרונות אחרים.

מגיל 4 והלאה - אפשר כבר לרתום את הילד למציאת פתרונות ולשאול אותו מה יעזור לו לווסת את עצמו בפעם הבאה כדי שלא ירביץ. מגיל 4 גם כבר מקום להסביר לילד למה לא מרביצים. כשבגיל 3, לעומת זאת, מומלץ להסתפק באמירה פשוטה ש"זה לא נעים לנו" מבלי להיכנס להסברים מעמיקים מדי. 

חשוב מאוד לזכור שהמודל לחיקוי הוא כלי עוצמתי לא פחות מהצבת הגבול עצמו. ההורים חייבים לשמש דוגמה אישית. אם הכלל בבית הוא שאסור לצעוק או להשתמש בכוח, הכלל הזה חייב לחול גם על המבוגרים. אם הילדים יראו שכשאנחנו כועסים אנחנו משתמשים באלימות מילולית או פיזית, אנחנו נשדר להם שזאת התנהלות תקינה, נורמלית ולגיטימית בזמן כעס. לא נוכל ללמד את הילד שכשכועסים אסור לצעוק או להשתמש באלימות אם הוא רואה אותנו מתנהלים בדיוק ככה. 

במקרים שנראה שלילד יש קושי בוויסות עצמי מעבר לרגיל, שהילד מרביץ הרבה, או כשהתחושה היא שהכלל שאין אלימות בבית פרוץ כולו, מומלץ להיעזר במדריכת הורים. היא מכירה ויודעת מה נחשב נורמלי ומתי ילדים מרביצים מהווים סימן למצוקה מוגברת של הילד.

מדריכת הורים יכולה ללוות את ההורים בצורה מותאמת אישית עבור כל אחד מהילדים. היא תעזור להם להציב גבולות לילד המרביץ מתוך אהבה ותקשורת מקרבת. וגם תדריך את ההורים איך לעזור לילד שסופג אליו את רוב האלימות של הילד המרביץ, אם יש כזה. בכל מקרה שההורים מרגישים שהם צריכים עצה, גם אם חד פעמית, או ליווי בהתמודדות עם ילד שמתנהג באלימות, מדריכות הורים יכולות להיות כתובת למענה.

כדי להביא לכם מידע מדוייק  ואמין, נעזרנו בשירן וכרמית, מדריכות הורים המדורגות באתר מידרג.

אסור להרים יד, נכון, אבל אנחנו נניח לכם כאן רשימה של מדריכות הורים מומלצות, וכל מה שתצטרכו לעשות יהיה להרים יד ולקחת אותה. המדריכות הורים מומלצות על פי חוות דעת של לקוחות קודמים. אחרי הפגישה עם מדריכת ההורים, צוות המוקד שלנו יצור איתכם קשר כדי שגם אתם תדרגו את מדריכת ההורים שבחרתם.