את התשובה נחלקת ל 2 חלקים, בהתאם לנסיבות וסוג הפעילות העסקית: סעיף 17 לפקודת מס הכנסה מגדיר את עקרון היסוד בסוגיית ניכוי הוצאות לצורכי מס, עקרון ההקבלה בין הוצאות להכנסות וקובע כי הוצאה תותר בניכוי אך ורק במידה והיא הוצאה לשם יצור הכנסה באותה שנת המס. מצד אחד ניתן לטעון כי אכן מדובר בהוצאה מוכרת שכן את הבגדים שאנו רוכשים אנו לובשים במהלך הפעילות העסקית שלנו והם נדרשים לנו בכדי לייצר את ההכנסה. מצד שני, הבגדים שאנו רוכשים יכולים לשמש אותנו גם לפעילות שאינה נדרשת בייצור הכנסה, כלומר: אנו לובשים אותם גם מחוץ לשעות העבודה או מחוץ לעסק. הגדרת בגדי עבודה בפקודת מס הכנסה כוללת: בגדים, לרבות נעליים, שנועדו לשמש לצורכי עבודה ומתקיים בהם אחד מאלה: ניתן לזהות באופן בולט, השתייכות לעסקו של הנישום. כלומר: ישנו לוגו, סמל העסק המוטבע על הבגד. ע”פ דין חובה על הנישום ללבוש בגד זה. הגדרת בגדי עבודה לפי פקודת מס הכנסה מגדיר לנו 3 מצבים בהם ההחלטה האם הוצאות הביגוד יוכרו באופן מלא או חלקי: 1. ביגוד המשויך באופן מלא לעסק – כאשר נדרש מהעובד או מבעל העסק ללבוש ביגוד / מדי עבודה המשויך באופן מלא לעסק, נושאים לוגו של העסק ומשויכים באופן ברור לפעילות העסקית של העסק. הרי שהוצאות הביגוד יהיו מוכרות באופן מלא. המע”מ בגין הוצאות אלו יוכר אף הוא בשיעור מלא. 2. ביגוד שהינו הכרחי לסוג העיסוק – ישנם סוגי עיסוק אשר ע”פ דין מחייבים לבוש המשויך למקצוע. לדוגמא: גלימות לעו”ד, מדים לעובדי אבטחה, חלוקים לרופאים, סרבלים, נעלי בטיחות לעוסקים בשיפוצים ובנייה, נעליים מונעות החלקה לטבחים וכיוב’. במקרים אלו, כיוון שבעל המקצוע מחויב ללבוש בגדים אלו והנחת המוצא היא שבגדים אלו לא ישמשו אותו מחוץ לשעות הפעילות העסקית, כל ההוצאה תוכר לצרכי מס. המע”מ בגין הוצאות אלו . 3. ביגוד יום יומי – ביגוד יום יומי הוא ביגוד אשר אינו משויך באופן מלא לעסק ואינו מחויב לבישה ע”פ דין, אולם – בעל העסק עדיין מחויב ברכישתו כחלק מעיסוקו. ניתן לומר כי ביגוד יום יומי הוא ביגוד שכולנו נדרשים ברכישתו אולם אנו יכולים להשתמש בו גם לשימוש פרטי מחוץ לשעות הפעילות העסקית. הגדרת ביגוד יום יומי כוללת: חולצות, מכנסיים, עניבות, חליפות וכיוב’. עמדת מס הכנסה בנושא ביגוד יומיומי היא שניתן להכיר ב 80% מההוצאה, המע”מ לא יוכר בסוג ביגוד זה. לכן, בכל פעם שאתם רוכשים פריט ביגוד כלשהו ואתם רוצים שירשם כהוצאה עסקית, עצרו לשנייה ושאלו את עצמכם: האם הבגד באמת נדרש לייצור הכנסה? אני מניח שברוב המקרים אתם תדעו את התשובה. חשוב גם לזכור כי למרות שניתן להכיר בחלק מהוצאות הביגוד, צריך תמיד לשמור על פרופורציות בין הוצאות הביגוד לסך המחזור העסקי וזאת ע”מ להימנע מבירורים ושאלות מיותרות מפקיד השומה. אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה. תתחדשו!

ביגוד המשמש לצרכי עבודה שניתן לזהות בו באופן בולט את ההשתייכות לעסק או שעל פי דין קיימת חובה ללובשם אך ניתן לשימוש יום יומי ייחשב כהוצאה מוכרת באופן חלקי של 80%. אם ניתן להשתמש רק לצרכי עבודה יוכר 100%. בכל מקרה אחר לא תוכר ההוצאה.

80% מההוצאה על ביגוד ללא לוגו, המשמש גם לשימוש פרטי וגם לעסק יוכר כהוצאה מוכרת ובלבד שניתן לזהות בהם באופן בולט השתייכות לעסקו של הנישום, למעט הלבשה תחתונה וביגוד ספורט שלא תוכר כלל.

ביגוד הנושא סמל או לוגו יכול להיות נחשב הוצאה מוכרת אבל רק באופן חלקי.

תלוי אם הביגוד הינו לצורך העסק, לדוגמה חולצה ממותגת של העסק, תוכר באופן מלא.

מדובר רק במקצוע שמחייב ביגוד ייצוגי. לדוגמה, עורכי דין נדרשים להופיע בבית המשפט עם לבוש ייצוגי. אחרת, רק ביגוד עם לוגו יחשב להוצאה מוכרת.

לטענת מס הכנסה, ביגוד ייחשב להוצאה מוכרת רק עם יש עליו לוגו של העסק, או שמדובר בביגוד מיוחד שנועד רק לעסק ולא לשימוש מעורב גם ליום יום וגם לעסק. בפרקטיקה מקובל להכיר חלק יחסי של ההוצאה.

ביגוד ייחשב כהוצאה מוכרת על ידי מס הכנסה רק במקרים מסוימים: 1. ביגוד עם לוגו של העסק: אם על הביגוד מוטבע לוגו של העסק באופן ברור ובולט, מס הכנסה יכיר בו כהוצאה מוכרת. הסיבה היא שהלוגו מגדיר את הביגוד כמשמש אך ורק לצורכי עבודה ולא מתאים לשימוש פרטי. 2. ביגוד ייחודי לצורכי עבודה: אם מדובר בביגוד המיוחד לעסק שאינו ניתן לשימוש מחוץ לשעות העבודה, כגון מדים מקצועיים, בגדי עבודה מיוחדים או נעליים בטיחותיות, הוצאה זו יכולה להיות מוכרת במלואה לצורכי מס. 3. ביגוד רגיל ללא לוגו או סימון עסקי: ביגוד שאינו נושא לוגו או שאינו מוגדר כביגוד מקצועי ייחודי, לא ייחשב כהוצאה מוכרת במלואה. במקרים מסוימים, מס הכנסה עשוי להכיר רק בחלק יחסי של ההוצאה, אך הפרקטיקה אינה אחידה ותלויה בנסיבות השימוש בביגוד. באופן כללי, אם הביגוד משמש גם לעבודה וגם לשימוש יום-יומי, מס הכנסה נוטה שלא להכיר בהוצאה במלואה, אלא רק בחלק יחסי, במידה ויש הוכחה לכך שהוא נדרש לצורך העבודה.

בפרקטיקה המעשית נהוג להכניס לבוש כהוצאה מוכרת באופן יחסי וסביר, אך מניסיון, כאשר התיק יגיע לדיון מס הכנסה, מפקח המס ברוב המקרים לא יכיר בהוצאה זו.

אם מדובר במקצוע המחייב ביגוד מסוים - הוא יחשב כהוצאה מוכרת.

ביגוד נחשב להוצאה מכורת רק בחלקו, מאחר ואין לוגו או שם החברה וזה מאפשר לך ללבוש את החליפה גם באירועים פרטיים. במידה והיה לוגו או שם החברה הרי שכל ההוצאה הייתה מוכרת. כמו כן יש לשים לב שהמע"מ הגלום ברכישה אינו מוכר.

רק גלימות לעורכי דין, נעליים חסינות אש וסרבלים עליהם יש את לוגו החברה יוכרו באופן מלא. כל שאר הביגוד ייחשב כהוצאה מוכרת באופן חלקי של עד 80% מההוצאה לצורך מס.

למרות שמדובר ברכישה שמשרתת את מקום עבודתך ודרישות התפקיד, רכישת בגדים כולל חליפות רשמיות אינה נחשבת כהוצאה מוכרת לצורכי מס, גם כאשר מדובר בביגוד מקצועי וללא סמלים מזהים. הסיבה לכך היא עקרונית: רשות המסים מבחינה בין לבוש ייעודי מובהק (כגון מדים אחידים, בגדי עבודה מיוחדים או בגדים ממותגים שאינם לבישת יום-יום), לבין ביגוד רגיל, שגם אם הוא רשמי או מחויט, עדיין יכול לשמש את העובד גם מחוץ לשעות העבודה. בגדים כמו חליפות, שמלות ייצוגיות, חולצות מכופתרות ונעליים נחשבים ל"ביגוד אישי", ולפיכך לא ניתן לנכות את עלותם כהוצאה מוכרת בדוחות המס, גם אם הם נרכשו במיוחד לעבודה. כדי שביגוד יוכר כהוצאה, הוא חייב להיות ייחודי, מקצועי, ומובחן ככזה שאינו ראוי ללבישה פרטית, לדוגמה: בגדי מנתחים, מדי שוטרים, בגדי קונסטרוקציה עם סמלים, סרבלים תעשייתיים וכדומה. לכן, גם אם החליפה נדרשת בפועל לצורכי עבודתך, ולא כוללת לוגו או שימוש אישי מובהק היא עדיין לא עומדת בקריטריונים להכרה כהוצאה מוכרת.

מקובל להכיר בשני שליש במע"מ וב-80% למס הכנסה כהוצאה מוכרת על ביגוד.